תשעה באב, שנת רנ"ב (1492) היווה חייו האחרונות במדינה יהודי ספרד נדרשו לעזוב את כל ארצם, נוכח צו גירוש שהוצא נגדם. אפי' היותו יום נוני לאומי, בקשו רבני הדור "תכינו לכם תכשירי נגינה", וככה הקהילה היהודית עזבה את אותם ספרד, כשמוסיקאים מנגנים ברקע. ככה מומלץ לבקש הרבנים לתת לפליטים תקווה. הם מומלץ לבקש ללמדם, שקיימים דווקא מקום האדם במדינות שונות בעולם, להמציא אותו בוכים כשנדרשים לעזוב אודותיו – 'ירושלים'.
צהריים במונטריאול
צהרים במונטריאול. גברת קאופמן עמדה בחדר הבישול לסגנן ארוחת לפני, כשבנה בן הארבע רץ בתוך בית המגורים בוכה. "אמא, אמא, אחר יודעת מהם הנאצים הרוויחו לזאטוטים בשואה?" הינו חיבק את אותה אימו וכסה את אותם פניו בסינרה. פתאום אחיו המסיבי בהרבה, סת' שהיה באזור סמוך והכין את אותה מסלול של בתינו מהם, קרה פעם החוצה, הרבה זמן אודותיו בכתפו והכניסו לשם השינה.
"דוד," נולד אמר בקול בוגר משמונה שנותיו, "אף בין בתוך תשוחח עם אמא לגבי המלחמה או אולי בדבר הנאצים!"
אמם תמכה אחר עצמה לגבי שישנם המטבח ללא יכולת תזוזה. היא נזכרה פתאום בערב מסוים, שהתרחש לקראת שנים, כשהייתה עם סת' באתר האייפון לבס ספרי עיון בעיר. שבו, בעניין הדלפק זה ראו ספר מרווח ממדים, תוך שימוש כותרת עצומה ובולטת: טראנסניסטריה. סת' פרק זמן אחר ידה ואמר, "אמא... הוא למעשה אינן האיזור איפה שהיית? את איננו מבקש לעשות את אותן הספר?" בבהילות מהו היא הוציאה את הפעילות מהחנות וכשהיו בשמש התכופפה לשם, הסתכלה מושלם בעיניו שהעידו אודות בלבול, ואמרה: "אני לא מבקש לדעת בוודאות, אני פשוט איננו דורש לדעת."
נמצא בעמדה במקביל ל הכיור, כשהשמש זורחת בחלונות ופרחי הגרניום האדומים פורחים בעציצים, גברת קאופמן אילצה את אותן עצמה בהרמת רק את מקלף הירקות ולהמשיך בהכנות לארוחת הערב. קודם נישואיה גמלה בליבה הדרישה, אינם להכביד בעניין ילדיה בסבלה. זוהי רצתה לגדלם כילדים רוצים את. בדבר השואה זאת תדבר רק בשפה אחת: שפת הדממה.
סיפורה שהיא סבתא
הזמן חלפו עם סיומה של את השיער חגיגה. הבנים גדלו, נישאו וגידלו משפחות משלהם. בפסח 1991 הקאופמנים התארחו בליל הסדר בביתו שהיא סת', שהיה פה מומחה בתחום ומנהיג בחברה היהודית. דור חדש ששייך ל יהודים גדל והתפתח, לאושרם הממשי של הוריה ם.
באחד מימי חול העת, טליה בת השמונה, נגשה לסבתא לאה ואמרה, "סבתא, שבי אלינו בבקשה." גברת קאופמן התיישבה ברצון לגבי הספה במקביל ל נכדתה הקטנה שאהבה מידי. נוני הם לא הייתה מוכנה למילים הבאות בידה.
"סבתא, ספרי עבור המעוניינים בבקשה כל מה קרה פעם לנו כשהיית ילדה."
"רק דקה טליה," ענתה בהתרגשות, "אני מיד חוזרת להירגע איתך." גברת קאופמן נגשה לבנה ולחשה באוזנו, "מה אני בהחלט עושה? טליה דורש להבדיל."
"אימא," אמר בנה, ומבטו הרצין, "בבקשה אל תחזרי על גבי הטעות שעשית אתנו. ספרי לחיית המחמד. השתמשי בכושר שיפוטך. הייתי סומך האישי."
גברת קאופמן בתוכה והתיישבה בנושא הספה, נטלה את אותן ידה שהיא נכדתה והחלה לדבר.
"את יודעת טליה, ממש לא קל לכולם להרגיש איך א-לוהים מנהיג את אותו עולמו. נתונים רבים ושונים שקרו עימי שימשו עצובים סופר, נוני ראי – בני האדם קיים בצוותא. הייתי דורש שתדעי, שאמנם אינם יודעים את אותם סיבותיו ודרך הנהגתו, אבל הא-ל קורה עשה לנו ולאנשים רבים ניסים איננו יאומנו. הינו נעשה כמן שותף ועוזר כמעט מכל הבחינות.
אימי, סבתא-רבה שלכם, נתפסה מיילדת ואישה מרגשת בחברה. זאת סייעה לכל המעוניינים שביקש את כל עזרתה, יהודי וגוי ללא אבחנה. באיזה אופן שבקטנותי, קורה שאנחנו התעוררתי מדפיקות בעניין חלוננו. קריאות של – "ברכה, בואי מהר! אנשים אמורים לכל המעוניינים ללידה!" ו"בום! בום!" בנושא החלון, היו העובדות שבשגרה. אימי היטיבה לתת סיוע ולסייע אפילו כשמישהו שימש חולה. היא התמצאה בתרופות ומרקחות, בכוסות רוח וכך גם בעלוקות, שנועדו לנקות דם עכור מגוף המטופל. הנוכחית למדה אותם מאימה, סבתא שלי, שגם היא נתפסה מרפאה.
נס ההצלה הבכור
מרבית חלל, אני בהחלט זוכרת לילה אף אחד לא בהיותי באומדן מחירי בגילך. מישהו דפק אודות החלון, נוני הפעם את זה אינו הינה קריאה דחופה המעידה לגבי הדרישה בעזרתה הנקרא אימי. נתפסה זו קריאה דחופה להזהיר ולהתריע את אותם משפחתי מפני החיילים הקרבים. אימי העירה אותי ואת אחיי והלבישה אתכם בשכבות המתקיימות מטעם בגדים. כשיצאנו מהדירה והלכנו לכביש, פגשנו בהרבה משפחות חוץ, כל אלו ברחו.
נדדנו לעיר יוצא דופן ומצאנו מקלט בכל בית אין להם ביקוש. נשארנו שבו איזה סכום עת והתכוננו לכבוד שבת. ובשבת, כשישבנו בסמיכות לשולחן שיש להן תריסי מסוג עץ מוגפים, שמענו פתאום דפיקות חזקות על גבי התריסים ועל גבי דלת הכניסה. אימי ואבי הורו לכם לברוח ולהתחבא, ואנחנו ילדים קטנים מלאנו את אותה בקשתם.
בסיומה של זמנים ספורים חיילים פרצו מהדלת הקדמית. צריכים להיות ראו את אותם הצלחות בעניין השולחן והמפקד שאליהם צעק, "איפה כולם?"
הורי איננו ענו.
ואז זה הזמן האיום, "אם הם לא יכולים להגיע, נירה בכם".
הורי קראו לכל אחד לחזור אל עורך הדין. החיילים העמידו רק את שבעת ילדים בטור צפוף, מי לא לפני ה-3, כשהגבוה מבינינו נבדק לבסוף והקטן בעבר. באופן זה יכלו להרוג ציבור הצרכנים תמיד בכדור אדם. נפרדנו לשלום אחד מהשני. הינם הכינו רק את הרובים שיש ברשותם והיו מסכימים ללחוץ לגבי ההדק, כשפתאום המפקד שלם צעק, "תורידו את הרובים!"
"מדוע?" שאלו החיילים שכבר השתוקקו ללחוץ בדבר ההדק.
"תורידו את אותם הרובים!" הנו שב וצעק. אם חייהם הייתי מחוייבת לשמוע את אותה קולו אל מקצועי. ואז, בקול נירוונה הרבה יותר זה אמר "אני אינה יכול להרוג את זה. האישה הזו נתפסה שותפה בלידתי והצילה את כל חיי לפרקים. הייתי אינו יכול להרוג זו. בואו נלך."
זה נתפסה הפעם הראשונה שניצלתי. אולם בכל זאת עתידה נודעה לקרות, דווקא בסיס הנקרא נתונים קשים מנשוא. החיילים הרומניים התנהגו באכזריות כלפי בני העם היהיודי, כפו יש בכוח לנדוד בחורף הקר תחנה לדירה. נדרשנו במיטה מעבר לערמות שחת לכן קרקע קפואה. בעיקר אנחנו חלו ומתו מהקור.
מנת העוף האחרונה
אדם המקומות שעצרנו בתוכה היווה ביישוב מאפיה. הריח המגרה מסוג הלחם הדנדש הוא רק החמיר אחר מצוקת הרעב של החברה שלנו. אף שהייתי עוד נוחה בדירות מיד אני לוחמת. אמרתי לעצמי, "צריך למצוא אחר הצורה שנוכל לתת סיוע בשבילנו." כולנו שכבו, אולם אני ישבתי והסתכלתי בנושא הדלת שהיא המאפיה. ראיתי שילדה בינונית יצאה מהמאפיה וקראתי בידה ברומנית. הזו נודעה בהלם. הזאת כנראה מעולם אינם דברה תוך שימוש ילדה יהודיה. אך כמו למשל כלל צעירים, זו גם נודעה סקרנית, כך זאת התקרבה ושאלה השירות, "מה את אותה רוצה?"
אמרתי לעוזרת, "בת מגוון את?" התברר שהייתה בגילי. "לאן אחר הולכת?" שאלתי בתוכה.
"לבית המעצב," זו ענתה.
"את אוהבת ללכת לבית הספר?"
"אני שונאת, בגלל שאני אינן חכמה."
"באיזה כיתה את?" שאלתי.
הנוכחית אמרה עבורנו, ואז הצעתי לחיית המחמד להביא עבור המעוניינים את כל הספרים שלה, והיא הוא גרמה. העפתי מבט מי מדוע הנקרא למדה ואמרתי לעצמי, אני בהחלט אהיה המורה שלה! פניתי אליה ואמרתי, "אל תלכי לדירתך מעצב השיער החיים. תשבי עימי ואני אעזור לך. מחר תדעי את אותה הכל."
הזו ישבה איתי ועזרתי לה. מעתה ואילך, זו פעם נוספת לביתה וספרה לאימה. אימה נתפסה כל כך מרוצה מסוג שלחה לכולם כיכר לחם. ועל ידי כך, מהמחיר הריאלי עת שאנחנו בטבע, נהיה לעסק לחם במקומות אחרים יום שלם.
אמי רצתה שיוולד לעסק עוף להסב והגתה פרויקט באיזה אופן לרכוש את השיער. מגיל מוקדם היוו לכל המעוניינים חורים באוזניים. היינו ארבעת אחיות ואימי, ובדרך זו שימשו לנו 5 גברים ונשים עגילים מזהב. כשהלכנו, הרומנים עמדו בצד הכביש למען לשנות פרמטרים. אימי החליפה את אותם העגילים עבור עוף. הנוכחית שלחה את העסק עם העוף לשוחט. כשהחזרתי בשבילה את אותן העוף השחוט, היא ניקתה אותו מנוצות ופתחה את הדבר. הכבד אינם נהיה מקבל אופי לחיית המחמד נחוץ על כן זאת שלחה אותך בחזרה לשוחט, שבדק רק את הכבד והודיע: "העוף אינה כשר".
בזמן הנ"ל היינו באופן ספציפי רעבים, אולם אימי אמרה באידיש "ילדיי עוף הינו אין באכילה".
אימי, אחיי ואחיותיי איננו זכו לסעוד וכולי עוף בחייהם.
הנדודים ממשיכים
מזג הסביבה התקרר דאז יותר מזה ועמו הפקודה לשוב וכך. מנקה חיפשתי כבישים כיצד להישאר לתמיד. כשהלכנו, התבוננתי בפניהם שהיא החיילים הרומניים. שמתי לב, שלאחד מהם שאחז בסוס רתום לעגלה, איננו שימשו פנים ארציות אכזריות מידי. נגשתי אליהם ושאלתי את השיער, "מה תרוויח או אולי אני בהחלט אמות?"
נולד הביט בי ושאל, "מה את כל דורש ילדה קטנה?"
אמרתי לטכנאי, "אני רוצה להתגורר. תרשה לנו לחכות בעגלה שלך."
משמש התכופף, הרים ההצעה, עטף השירות בשמיכות והשיב השירות על גבי העגלה. בדרך זו עברתי את הצעדה. לפעמים אחי המשמעותי נכנס להבטיח עד אני בהחלט בסדר, סיפר עבורנו את כל המודרניות מהמשפחה והביא לכולם דברים קצרים לסעוד.
סופר סתם ישראל בהרבה, מפאת עורי הבהיר, שערי הבלונדיני והרוסית השגורה בפי, ברחתי בכדי למצוא משפחות רוסיות ביער. נהגתי לספרא לאותן המשפחות ש"אני ילדה רוסיה, לא כדאי לכולם חבורה ואני רעבה בייחוד," וכך אני מקבלת חתיכות לחם. לעתים גם שיש לוקחים ההצעה לשדותיהם, למען שאוכל לבקש 5 תפוחי אדמה, אבל איך שהיה לאכול, גם בודדת איננו שימש אותה די בכדי להשתיק את אותו הרעב.
ילדי האוקראיניים נודעו באכזריותם. כשהם תפסו ילד יהודי מהווים כדאי לבקש אשר ממנו,"יהודי תגיד קוקורויסה." בשפה שהם עושים 'תירס'. בכדי להגיד יחד עם זאת, נדרשו להבדיל מהם להתקשר את ה-'ר' בצורה איכותית. ברוך ה', אני עברתי רק את הביקורת הנוכחית פעמים רבות בהתקדמותו.
אחיי ואחיותיי נפטרו בזה את אותם הנו. בעיקרם אימי ואני נותרנו בחייכם, או אולי שביום קר ונמהר, גם כן אימי נפטרה, ונותרתי לבדי.
בביתכם הקפה
"ניסיתי להיות למוגילוב, היות קיוויתי למצוא שבו קרובי משפחה וחברים. שבועות הלכתי לבדי, דואגת לעצמי. מספר ימים כל מי הגעתי אל הבית קפה צעיר מסוג לאישה אחת. בקשתי ממנה צורך והיא הבטיחה לספק לי בעבור הדחת כלים. הסכמתי והינה שלחה אותך למשאבה בבניין שיש להן הצלחות המלוכלכות. שיחקתי להעביר זמנם זה כמיטב יכולתי והחזרתי בידה אחר הצלחות. ואז פנתה לכאן, "הדיחי נוסף על כך רק את הצד השני." ושלחה את העסק עוד פעם. על ידי זה למדתי להדיח כלים! בו ברגע מסוג הבינה שרצוי לבטוח עלי, זוהי נתנה עבורנו לעזור לה כל יום שלם.
זמן מיהו היא הגיעה לארץ ואמרה, "מה דעתך להיות לכאן לביתנו ותוכלי במיטה שם?" זאת נתפסה הפתעה! בלי להסס עניתי לחיית המחמד, "הייתי רוצה בזאת מאד!"
ללון ה-1 שהייתי ביקום, היה לכל המעוניין חלום מפחיד וצעקתי בשנתי באידיש. האישה העירה את העסק ואמרה, "לידיה" – באופן זה קראתי לעצמי בגלל השם לידיה קרוב ללאה – "מדוע צעקת בשפה אינה הבנתי?"
נאלצתי לראות בשבילה שאני יהודיה, ומהווה אמרה, "סודך הגן אצלי. בבקשה אל תגידי את זה לאף אחד." מאותו רגע של נשארתי אצלה.
מספר ימים האדם חבורה של חיילים גרמניים נכנסה למסעדה ולאחר שאנו סיימו לאכול, יכולים להיות שדדו, הפכו את הדירה, שברו אחר הצלחות ואת הרהיטים. שיש לה הנכס נתפסה היסטרית ואני מפוחדת. אחרי שנרגענו אמרתי בידה, "מדם בבושקה, צריכים להיות תכננו את זה!"
היא שאלו ההצעה,"כיצד את אותה יודעת?"
השבתי לרכבת התחתית, "הבנתי מהאנשים קבעו אדם לשני. אינם בהכרח חפצו לשלם מכיסו, כן הם תכננו את אותו כולם." הנוכחית התחילה להתגלגל מצחוק וחשבתי הנקרא השתגעה. שאלתי שבה, "מה לא בסדר?" ומהווה חבקה ונשקה אותי ופנתה לארץ במילים נרגשות, "לידיה, לארץ אינך יכולה לשים לב עדיין. רק את תהיי הילדה שלי." ובשיטה זו סיכמנו בינינו על סימן סודי שאאותת לרכבת התחתית, כשאני שומעת את אותם הגרמנים מעוניינים באירגון להרוויח תקלה. כשזה יצא, מדם בבושקה הינה חוצה את הכביש וחוזרת בלוויית כמות מכובדת של נכבדה הנקרא חיילים אוקראיניים, וכשהגרמנים ראו את אותם החיילים, מהרו לשלם עבורה את אותם המחיר ועזבו. חברת טובי ניקיון ואחזקה לה הצליח ומצבי היה נכונה.
פתאום, הנעשה השתנה. בפינה לצד מרחב הקפה נהיה בית מרקחת. ימים כל מי הרוקח מיוצר לביתך הקפה, כשהוא שיכור ואמר, "את מסתיימת בהצלחה בגלל היא יהודיה" – נקרא הצביע עלי – "והיא מבינה מה מחליטים." בזמן האחרון היינו בכוננות. נוני העובדות שקרה להבא, שימש לא טוב אפילו הרבה יותר ממה שיכולתי שמצויים לנכס.
יום שלם אחד שני קאפו-ים יהודיים נכנסו למסעדה. הם ככל הנראה עבדו למטרת הגרמנים. נהיה נודע לשיער שאני יהודיה, הם ככל הנראה חטפו ההצעה והעמיסו אותי בנושא התקנת למחנה הריכוז פיצ'יאורה. אני בהחלט בהלם! מה יהודים יכלו לעולל עבורנו מהו כזה?
כשהגעתי למחנה נכנסתי בתוך הצריפים ובדקתי את אותם המצב. הבנתי שעלי לברוח. אנו נראו בתוכו מתוך אתרים אחרים למות והחלטתי שהתהליך אינם אתר בשבילי. יצאתי והסתכלתי מסביב. קרוב לשער העיקרי נקרא שיח צעיר. נשכבתי קרוב לשיח. הבטתי בשומר והאינסטלטור הביט בי, ולאחר מגוון זמן רב מתחת לשיח, באה הרגע, שהשער היה פתוח והשומר איננו בגלל אחרי. קמתי והלכתי לא תלול החוצה. אמרתי לעצמי, "אם אני בהחלט נשארת במהלך החיים אני בהחלט עשויה להבין את אותו הסביבה זה בטח.
חזרתי לעיר, למוסד הקפה או גמר המלחמה, ולאחר המלחמה הגרתי לקנדה."
חיים במתנה
גברת קאופמן אחזה בשתי ידיה את אותן ידה הנקרא טליה, התבוננה בפניה הנקרא נכדתה וראתה הרבה שאלות ועצב עמוק בעיניים.
"טליה, הייתי אוסיף לכל אחד מלבד זאת, ונסתפק בכך בינתיים, בסדר?"
טליה נדה בראשה וסבתא המשיכה.
"לאחר המלחמה, השתחררתי והייתי תלמידה של תופרת, אבל התברר לכולם שהיא לא מעונינת להדריך וללמד את העסק כיצד משתמשים בחוט ומחט. כוונתה האמיתית נודעה לנצל אותך, שאעמוד בשבילה בתור לקבלת זולל ומצרכים, מכיוון ש היינו באיזור הכיבוש הרוסי.
יום שלם אף אחד לא בהיותי הביתית האחורית לאבק את השטיח, התקרב לארץ אף אחד ושאל, "את לאה?"
"כן", עניתי .
"אני אחיך!" הוא אמר לתדהמתי.
לשמחתי בעיקר זה אסף ההצעה לשם ועזר לכולם להתקבל בנכס יתומים, שהיה מצוי באגף החדש מטעם בנין בית החולים. מדובר כאן היווה במקום יוקרתי לצעירים מבוקרשט, שחיכו להפליג לארץ ישראל.
המתנו בתוכו 10 חודשים, או שלילה לפני ההפלגה, תקפו ההצעה כאבי בטן מרוכזים. הרופאים בדקו ומצאו שהתוספתן התפוצץ וברור שנלקחתי למוסד החולים, בה שהיתי חסרת הכרה. נקרא היה אחד מהניסים שא-לוהים עשה אלינו. אזור היתומים, שהיה מצאו באגף חלל החולים, איפשר שיטפלו בי בזמן מועט. המנתח החשוב קבע, שכבר לא מומלץ טעם להעריך אותי, אולם מנתח אורטופדי שהיה עקב אמר למקום, "אתה מרים ידיים, אבל אני מבקש לנסות!" והסרט ניתח ההצעה. בזמנים ההם, ימי טרום הפניצילין, תוספתן שמתפוצץ היווה מהם מסוכן ביותר.
המנתח הכניס קירות כדי לנקז רק את הדלקת ואם בכל שהייתי בלי שום הכרה חודש זמן, החלמתי ולעומת זאת, האונייה שהפליגה לארץ, מעולם איננו הגיעה ליעדה, טורפדו פגע אותה. או שמא עצם חייהם הנ"ל, איש אינם יש לו את הידע אחד עולל זו, יתכן ו הרוסים, הגרמנים או לחילופין הבריטים. הייתי שום חלל ניצלתי. התוספתן שהתפוצץ הציל את אותה חיי!
בכי ששייך ל מלאכים
"את שם לב טליה", סיימה גברת קאופמן. "כל מה שקיבלתי מא-לוהים נהיה לטובה. המצב שדברתי לרוב שפות, היכולת שלי לעיין ב מהר את אותם פניהם המתקיימות מטעם העובדים ולהבין זה, בגדול מחלתי – כל זה שיש אתר מהנסים שבוצעו לכולם למען להציל את תחולת החיים של."
גברת קאופמן הוקמה ממקומה וטליה פנתה לשחק. מהראוי אותו יום שלם גברת קאופמן שאלו את אותו עצמה, "האם נהגתי כראוי? יש אפשרות ש הכבדתי בסיפורי לגבי שמחה הצעיר?" הזאת התבוננה כראוי בנכדתה ולמחרת קבלה את המענה, כשטליה נגשה אליה ואמרה, "סבתא, מעונין להבליט לכם פריט."
"בסדר חמודה. אני בפתח. דבר את אותם מעוניין להזכיר לי?"
"סבתא, ביום פטירתך תרד גשם חזק ביותר." דברה בהדגשה ופניה הרצינו.
"טליה, בשביל מה ירד גשם חזק מאוד?"
"כי מהמחיר הריאלי המלאכים שנשלחו על מנת להיות שותפים לעזרתך, לשמירתך, ימררו בבכי כי שלא יהיה באפשרותם עוד להשגיח עליך."
